[422]

III. Chajim Ibn-Musa.

Dieser Schriftsteller ist wenig bekannt. Es existiren von ihm, so viel man jetzt weiß: 1) Eine polemisch-apologetische Schrift gegen Nikolaus de Lyra, Antijudaica חמורו ןגמ (Ms. vergl. Bd. VII Ende). 2) Eine hebräische Uebersetzung einer medicinischen Schrift des Ibn-Algasar (de Rossi Codex No. 339) und endlich 3) eine den Bibliographen unbekannt gebliebene Schrift für das Messiasthum und gegen einen Prediger, seinem ältesten Sohne Juda gewidmet (in der Seminarbibliothek No. XXVI. 2, in Verbindung mit ןגמ חמורו). Aus der Uebersetzung der medicinischen Schrift ergiebt sich, daß Chajim Ibn-Musa Arzt war. In der polemischen Schrift, welche 1456 verfaßt ist (p. 33 b: ו"נת ףלא םא יכ םירצונה תונשמ רבע אל םויה דע םג הנש) bemerkt der Verfasser, daß er 40 Jahre an den Höfen der Könige und Granden – wahrscheinlich als Arzt – verkehrt habe. Er weist nämlich den Vorwurf der Lasterhaftigkeit zurück, welchen Nikolaus de Lyra aus den biblischen Erzählungen den Juden seiner Zeit aufbürdete, und bemerkt dagegen, daß die Christen nicht den Balken in ihren eigenen Augen sähen. Die Stelle ist für die Sittengeschichte interessant (p. 37 a): ושעש תוערה לכ םיאיבנה ירבדמ (ואלוקינ) איבהו .םנינע ןובתכיו הפיא ןתי ימו .םישוע םהש המ איבה אלו וניתובא היהיש הלעבל הוצו תשא םע בכש דחא שיאמ .תחא בותכא הנהו םע הנזמ היהש רועב תורנ יתשב ול ריאיו ... ויפב סוס ןסר רשא תוריבעה רפסל לכוא אלו ויתיער ינא ...... וינפב נתשא םהילע .םירשו םיכלמ תורצחב יתכלהש הנש 'מב םברקב יתיאר תוגירההו תולזגה דבלמ רודב טוקא הנש םיעברא רמוא ינא סהיפכב רשא םמחהו. Chajim Ibn-Musa war demnach bereits 1416 in reifem Alter. Zacuto berichtet von ihm: er habe noch zum Theil zu seiner Zeit gelebt, sei ein bedeutender Arzt, Dichter und Theologe gewesen, habe Schriften compendiarisch (?) verfaßt und habe in einem Ort Bejar in der Gegend von Salamanca gewohnt (Jochasin ed. Filipowski, p. 229 unten f.): הרותב םכחו ןטייפו לודג אפור הסומ ןבא םייח 'ר היה הו וננמזבו השעמ איבה ןחלש דגל םיכרועה קוספבו .רציקב םירפס השעו אקמלשמ דחא םוי ךלהמ (ראגיב l.) ראגיכ ותנידמב ארקש דחא שיאל תבש ליל לכב םחל םע ןחלש הניכהש ... תחא השאמ הלאשו הכלהו .ןוע היה הזש השיגרה ךכ רחאו ... םש אב היהש .... רוסא אוהש הל תמאו ... הסומ ןבא םייח 'ר םכחה הזל ןשוש ןב ינולפ אוה יכ הל רמאו התוא עיבשה (שיאהו) ןגל והוסינכה אלשו .. הזל םדוק הנש 'שמ רתוי תמש הלוטילוטמ הגגשב ותשא תא גרה הבירמ דצ לעש ינפמ ןדע . Aus diesem Citat sehen wir, daß Chajim Ibn-Musa auch einen Commentar zu Jesaia und wahrscheinlich auch zu anderen Theilen der Bibel geschrieben hat.

Sein antichristianisches und apologetisches Werk חמורו ןגמ giebt manche Ausbeute für die Zeitgeschichte. Im Eingange bemerkt Chajim Ibn-Musa, daß sich manche Juden durch die judenfeindlichen Schriften der Apostaten zum Uebertritt zur Kirche verleiten ließen; darum halte er es für nothwendig, deren Beweisführung zu widerlegen: רשא םילכסהש רובעב םייח רמא ירבדמ טרפבו םירצונה ירבדמ ותפתי חוכיוה ךרד ועדי אל זשנולא ורייפ רפסו (רנבא) ךשוח בא ירפסכ םתד םיריממה ןתנ ימ ארקנ לאומש 'ר לא סחוימ רפסו י"רש ומיסינאייטשירק ורטשיאמ דבכנ ןורחאהו (?) ףשר ןב רפסו לארשי הסישמל הנילואפ רפסב יולה (המלש l.) לאומש ןוד םדקמ ארקנה ולבאפ ומינוריג ורטשיאמ ורבח השוטרוטב השענש חוכיוה רפסו (?) תמא בתכב רבחל יתרמא .ש"י ךומיר קורתשא םג י"רש יקרול .'וכו םדגנכ תובושת Er giebt dann sehr verständig 12 Regeln an, wie bei Disputationen mit Christen die Schriftauslegung gehandhabt werden soll: 1) Sich auf nichts weiter als auf den einfachen Wortsinn einzulassen und gegen jede sogenannte höhere, mystische oder philosophische Deutung zu protestiren: 2) das Targum oder die chaldäische Version [423] nicht als kanonisch anzuerkennen; 3) auf Beweise von der Agada oder Josephus sich nicht einzulassen: 4) jede von dem masoretischen Texte abweichende Lesart aus der Septuaginta oder Vulgata zu verwerfen; 5) Wörter der Bibel von zweifelhafter, vielfältiger Bedeutung nicht bei der Disputation zuzulassen, weil darüber hin- und hergestritten werden kann; 6) Beweise aus den Evangelien, der Apostelgeschichte oder der Schrift: Flos Sanctorum nicht als vollgültig zuzulassen; 7) die philosophische Dialektik bei der Schriftauslegung nicht anwenden zu lassen; dann noch einige Einzelheiten.

Im Verlaufe theilt Ibn-Musa ein interessantes Gespräch mit, das er mit einem Geistlichen und einem Ritter führte über die Verbrechen, welche zu seiner Zeit in den Kirchen Jerusalems begangen wurden: םתא םא רמא .דחא םכח רמוכ םע יל הרק רבד עידוא ןאכב ץראבו םילאגנ םכניא המל המימתה הרותה תרימש בצמב םלשוריל ךלהש דחא שרפ בישה זא ... 'וכו ול יתרמא ?םכתלחנ ןיב םתליפת תיב ודבכיש םירצונה ץראב תיארה ול רמאו ומע תיב הרהטב םישוע םילאעמשיהש ומכ םירצונה ןיב םידוהי שאיזילגיאב ךא ?םידבכמ רשא תומוקמה לכו שדקמה םישנה םע ןוככשי (Vigilias) שאיליגיוה ילילב (Iglesias) ןיכילשמ םשמו ,העשר ישועו םיבנגהו םיחצורה םש םיטלוקו ומכ ולאל ולא םיחצור םשו ולאל ולא םיוגה תוארתסילבו םיצח דוכב םילזלזמ םידוהיה םגו .שדקמה תיבב םידוהיה םישוע ויהש םילאעמשיה דיב לכה היהיש תי"שה הצר ןכ לעו ,םתליפת תיב רמוכהו ינא ונקתש זא .... ותוא םידבכמש.

Zum Schlusse erwähnt er eine Unterredung, die er mit einem Gelehrten in Gegenwart eines Granden, dessen Leibarzt er war, geführt hatte. Jener hatte behauptet, die Juden hätten nur ein einziges dogmatisches Buch, den maimunischen Moré Nebuchim, während die Christen dergleichen Schriften in unübersehbarer Menge besäßen. Darauf entgegnete Chajim Ibn-Musa: das jüdische Glaubensbekenntniß sei so einfach und einleuchtend, daß nicht viel Auseinandersetzung dazu gehört; die christlichen Dogmen dagegen seien so mystisch, daß sie gar nicht genug erläutert werden könnten: ינפל םהימכחמ חקפ םכח םע יל הרק רמאו ונתשלש םיבשוי ונייהש היה ןכ .ומע ינא רשא ןודאה אלא םידוהיל ןיאש תעמש אל םא תעדי אלה ינודא :חותפל םבחה תוהלאב םירפס שי ונלו םיכובנה הרומ ומשש תוהלאב דחא רפס ןודאה יל רמאיו קתוש יתייה הז לכ לעו ... לודג לכיה םלוכי אלש הלאל ךרוצ םידוהיל ןיא יתרמא זא .וירבדל בישא םינפ לכ לעש .... ג"י םה הלאב ונתרות דוסי הנה יכ .דחא הלע יתלוז םירפסה ורפכל לאה לכוי אלש ןושארה םדא אטח ליבשבש ןימאהל לבא רפכל ותמכח האצמ אלשו השאה ןטבב םשגתנשו ,ותתימ יתלבמ תמש דע ןירוסיו תונולק ךכ לכ לבסשו ,ותתימ ילבמ ןוע ותוא םירפס לב-םיעשרה םניהגל םיכלהו דלח ינב לכ םיתמ כ"פעאו ולדג רשאל טרפבו .ללכ םילכתשמה חומב הז וסינכי אל םלועבש קר ידוהיה ךרטצי אל ןכ לעו .. תונומאה ולא לכמ הקוחר הרותב ונקתש זא ... לבשב תמכסמ ותנומא לכ יכ .תהלאב רחא הלע םישנ ןפ וינפל חכותנ אלש הוצו רבדה הזמ המת ןודאהו .ונינש .םיקתוש ונראשנו .ובלב קפס

Die Schrift an seinen Sohn zur Rechtfertigung der Messiashoffnung: וחלש הסומ ןב םייח 'ר םכחל כתכמ יכ שדדש ןשדדה ורבדל הבושת ורוכב ונב הדוהי 'ר ליכשמל 'וכו לארשיל חישמ ןיא ללה 'ר רמא, verfaßte Chajim Ibn-Musa auf dem Schmerzenslager. Zum Schlusse: קעוצ הסימ 'ן םייח ךיבא יוד שדע לע יו יו. Im Eingange hat er scharfe Ausfälle gegen die Prediger seiner Zeit, welche philosophische Deuteleien auf die Kanzel brachten, die nicht ohne Interesse zum Verständniß der inneren Geschichte jener Zeit sind:

שרדש ןאשרדה לע םיבר תבד יתעמש יבבל ישרומ ירוכב ינב ןשרדה שריפ אלש רובעבו ... ללה 'ר לש ארבס התוא ךריעב הז אלו .ןודנ םעה יהיו להקה ןמ םיבר וכובנ ללב 'ר תנוכ רשא םיפסלפתמה המה .... םינשרדה לע ונל שי דבל תמוערתה ןשרד יפרח ימיב יתעמש רבכו .... םינפלמ לארשי תא וחידה רמוא אוהו םיפוסוליפה ךרדכ הריקחה ךרדב תודחאה שרד רחא לעב םקש דע "ךכו ךכ בייחתי דחא וניא םאו,, :תובר םימעפ יל רשא לכ (ולזג) ורזג רמאו 'ה רבד לע םיררחהמ דחא תיבה יפל תמ םיכמה ינוריאשה דע ינועצפ ינוכהו איליבשא תריזגב התעו .רחא 'ה .... לארשי עמש תנומא לע יתלבס הז לכו .םתעד םא רמאתו םיפוסוליפה תריקח יפמ וניתובא תלבק לע אב התא .וניתובא תלבקל ןימאמ ינא רתוי רמאו .ךכו ךכ היהי דחא וניא ןמ דחא יתיאר םג .... ומע להקה בורו תסנכה תיבמ אציו תשרפ לכ שרדש תוכלמה ימכחמ םכחב םסרופמ אוהו םינשרדה יתיתבש תא :ותשרד ךותב רמאש דע הרוצ ךרד לע םישודק שאידלאב שאשוק שימ שאל ,יל רשא םילטבה םירבדה ורומשת ומע םירבד יל ויהו ןלצל אנמחר (Las mas cosas baldias) םינשרדו ........ הז לע הז םיקלוח םידימלת יתיאר דזע .... הרותה תאירק םדוק הביתל םילוע ואב בורקמ םישדח םישדח םיריכזמו םיפוסוליפה ירבדבו ןויגה ישקהב םתושרד בורו שורדל דשר ןבו ןייטאלפא ,סויטסמתו ,רדנסכלא ,וטסירא םהיפב תמיב לע תנתממ הרותו .אברו ייבא אבחתנ םהיפבו סוימלטבו תיבמ אציש דע הלעבל תנתממ .... חור תבוצע השאכ הביתה .... שידק םירמיא לסה לעו ... ושגליפ [424] Chajim Ibn-Musa schließt, nachdem er aus den Propheten die Hoffnung auf die Ankunft des Messias begründet hat: עדת ללכבו עומשל םיתב ילעבל הנכס הזה ןמזבש םינשרדהמ םיבר יב םהירבד. In der Einleitung zu dem Statut von Valladolid ist bemerkt, daß bei der Berathung außer den Delegirten noch andere vornehme Männer anwesend waren, welche zum Hofe Zutritt hatten: y estando presentes algunes hombres buenos que anden ונינודא רצחב ךלמה. Also außer Abraham Benveniste, Joseph Naßi oder Joseph Ben-Schem-Tob gab es zur Zeit Juan's II. oder Alvaro's de Luna noch einige jüdische Cortesani.


Quelle:
Geschichte der Juden von den ältesten Zeiten bis auf die Gegenwart. Leipzig [1890], Band 8, S. 422-425.
Lizenz:
Faksimiles:
422 | 423 | 424 | 425
Kategorien:

Buchempfehlung

Meyer, Conrad Ferdinand

Gedichte. Ausgabe 1892

Gedichte. Ausgabe 1892

Während seine Prosa längst eigenständig ist, findet C.F. Meyers lyrisches Werk erst mit dieser späten Ausgabe zu seinem eigentümlichen Stil, der den deutschen Symbolismus einleitet.

200 Seiten, 9.80 Euro

Im Buch blättern
Ansehen bei Amazon

Buchempfehlung

Große Erzählungen der Hochromantik

Große Erzählungen der Hochromantik

Zwischen 1804 und 1815 ist Heidelberg das intellektuelle Zentrum einer Bewegung, die sich von dort aus in der Welt verbreitet. Individuelles Erleben von Idylle und Harmonie, die Innerlichkeit der Seele sind die zentralen Themen der Hochromantik als Gegenbewegung zur von der Antike inspirierten Klassik und der vernunftgetriebenen Aufklärung. Acht der ganz großen Erzählungen der Hochromantik hat Michael Holzinger für diese Leseausgabe zusammengestellt.

390 Seiten, 19.80 Euro

Ansehen bei Amazon